היום הראשון, בדרך ליפן: אי-השלילה והחליצה כהלכה.
מרכיב כבד משקל ברצוני לבקר ביפן היתה שמועה ששמעתי כי המילה "לא" אינה קיימת בשפתם. לא שמשנה לי איזו מילה יש או אין באיזו שפה, מה שכיבדתי זו הנחישות בהחלטתם לכלול בשפתם רק את מה שהם רוצים והחלטתם שלא לכלול בשפתם מילה שהיא מילה בסיסית ביותר בשפות אחרות ובכך לשמור על יחודיותם, בבחינת: 'עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב' אימרה שכוונה לעמנו. נתבדיתי: במטוס חילקו טפסים לרשויות ההגירה והמכס, הדומים / זהים לטפסי המדינה שניצחה במלחמת העולם השנייה, כבשה את יפן ושלטה בה. בטופס מיני שאלות עליהן ניתן להשיב ב"כן" או ב"לא". אכזבה ראשונה. העניין השני קשור לשליטה המוחלטת בעולם של המנצחים במלחמת העולם השלישית, זו שהוכרעה במספר קרבות קצרים לפני כעשור, המפורסמים שבהם שני הקרבות בבניינים סמוכים בדרום מנהטן. השליטה מתבטאת בין השאר בטקס החליצה. לא זו המצווה בספר דברים, כ"ה, ה' אלא טקס חליצת הנעליים הקודם לעלייה למטוס כסגולה לבטיחות וכאות להשפלת בני כל העולם בידי המנצחים. על היפנים נראה שזה לא עבד. בניגוד לשאר בני האומות הרוטנים ומתמרמרים על מצוות החליצה היפנים הם הם מי שנוהגים לחלוץ בכל כניסה וכניסה, וכניסה למטוס בכלל זה. קודם לטיסת הפנים ליעד שבצפון יפן קרבו אלי שתים, קדו וביקשו בנימוס כי אחלוץ. משחלצתי שטחה לרגלי האחת 'פנטופלך'; משצלחו נעלי את מבחן האיסלם מיהרה השנייה והושיטה לי כף נעליים ארוכה. ושבו וקדו. טעם האכזבה הראשונה דלעיל הועם, אולי בכל זאת אין עליהם. אין הרבה תמונות מיום זה: קצת צילומי נוסעים משועממים וקצת צילומי אנשי חברת התעופה, הלא יפנית, שניסתה לרצות ולפצות את הטסים במשקאות קלים בגין איחור של יותר משעתיים בהמראה. לקינוח שתי תמונות של משרד המארחים - על כך ארחיב בעתיד.
No comments:
Post a Comment